| Chapter 3 |
1 | לכל זמן ועת
לכל־חפץ תחת
השמים׃
|
|
2 | עת ללדת ועת למות
עת לטעת ועת לעקור
נטוע׃
|
|
3 | עת להרוג ועת
לרפוא עת לפרוץ
ועת לבנות׃
|
|
4 | עת לבכות ועת
לשחוק עת ספוד ועת
רקוד׃
|
|
5 | עת להשליך אבנים
ועת כנוס אבנים עת
לחבוק ועת לרחק
מחבק׃
|
|
6 | עת לבקש ועת לאבד
עת לשמור ועת
להשליך׃
|
|
7 | עת לקרוע ועת
לתפור עת לחשות
ועת לדבר׃
|
|
8 | עת לאהב ועת לשנא
עת מלחמה ועת
שלום׃
|
|
9 | מה־יתרון העושה
באשר הוא עמל׃
|
|
10 | ראיתי את־הענין
אשר נתן אלהים
לבני האדם לענות
בו׃
|
|
11 | את־הכל עשה יפה
בעתו גם את־העלם
נתן בלבם מבלי אשר
לא־ימצא האדם
את־המעשה אשר־עשה
האלהים מראש
ועד־סוף׃
|
|
12 | ידעתי כי אין טוב
בם כי אם־לשמוח
ולעשות טוב בחייו׃
|
|
13 | וגם כל־האדם שיאכל
ושתה וראה טוב
בכל־עמלו מתת
אלהים היא׃
|
|
14 | ידעתי כי כל־אשר
יעשה האלהים הוא
יהיה לעולם עליו
אין להוסיף וממנו
אין לגרע והאלהים
עשה שיראו מלפניו׃
|
|
15 | מה־שהיה כבר הוא
ואשר להיות כבר
היה והאלהים יבקש
את־נרדף׃
|
|
16 | ועוד ראיתי תחת
השמש מקום המשפט
שמה הרשע ומקום
הצדק שמה הרשע׃
|
|
17 | אמרתי אני בלבי
את־הצדיק ואת־הרשע
ישפט האלהים כי־עת
לכל־חפץ ועל
כל־המעשה שם׃
|
|
18 | אמרתי אני בלבי
על־דברת בני האדם
לברם האלהים
ולראות שהם־בהמה
המה להם׃
|
|
19 | כי מקרה בני־האדם
ומקרה הבהמה ומקרה
אחד להם כמות זה
כן מות זה ורוח
אחד לכל ומותר
האדם מן־הבהמה אין
כי הכל הבל׃
|
|
20 | הכל הולך אל־מקום
אחד הכל היה
מן־העפר והכל שב
אל־העפר׃
|
|
21 | מי יודע רוח בני
האדם העלה היא
למעלה ורוח הבהמה
הירדת היא למטה
לארץ׃
|
|
22 | וראיתי כי אין טוב
מאשר ישמח האדם
במעשיו כי־הוא
חלקו כי מי יביאנו
לראות במה שיהיה
אחריו׃
|
|
