| Chapter 21 |
1 | |
2 | בן־אדם שים פניך
דרך תימנה והטף
אל־דרום והנבא
אל־יער השדה נגב׃
|
|
3 | ואמרת ליער הנגב
שמע דבר־יהוה
כה־אמר אדני יהוה
הנני מצית־בך אש
ואכלה בך כל־עץ־לח
וכל־עץ יבש
לא־תכבה להבת
שלהבת ונצרבו־בה
כל־ פנים מנגב
צפונה׃
|
|
4 | וראו כל־בשר כי
אני יהוה בערתיה
לא תכבה׃
|
|
5 | ואמר אהה אדני
יהוה המה אמרים לי
הלא ממשל משלים
הוא׃
|
|
6 | |
7 | בן־אדם שים פניך
אל־ירושלם והטף
אל־מקדשים והנבא
אל־אדמת ישראל׃
|
|
8 | ואמרת לאדמת ישראל
כה אמר יהוה הנני
אליך והוצאתי חרבי
מתערה והכרתי ממך
צדיק ורשע׃
|
|
9 | יען אשר־הכרתי ממך
צדיק ורשע לכן תצא
חרבי מתערה
אל־כל־בשר מנגב
צפון׃
|
|
10 | וידעו כל־בשר כי
אני יהוה הוצאתי
חרבי מתערה לא
תשוב עוד׃
|
|
11 | ואתה בן־אדם האנח
בשברון מתנים
ובמרירות תאנח
לעיניהם׃
|
|
12 | והיה כי־יאמרו
אליך על־מה אתה
נאנח ואמרת
אל־שמועה כי־באה
ונמס כל־לב ורפו
כל־ידים וכהתה
כל־רוח וכל־ברכים
תלכנה מים הנה באה
ונהיתה נאם אדני
יהוה׃
|
|
13 | |
14 | בן־אדם הנבא ואמרת
כה אמר אדני אמר
חרב חרב הוחדה
וגם־מרוטה׃
|
|
15 | למען טבח טבח
הוחדה למען־היה־לה
ברק מרטה או נשיש
שבט בני מאסת
כל־עץ׃
|
|
16 | ויתן אתה למרטה
לתפש בכף
היא־הוחדה חרב
והיא מרטה לתת
אותה ביד־ הורג׃
|
|
17 | זעק והילל בן־אדם
כי־היא היתה בעמי
היא בכל־נשיאי
ישראל מגורי
אל־חרב היו את־עמי
לכן ספק אל־ירך׃
|
|
18 | כי בחן ומה
אם־גם־שבט מאסת לא
יהיה נאם אדני
יהוה׃
|
|
19 | ואתה בן־אדם הנבא
והך כף אל־כף
ותכפל חרב שלישתה
חרב חללים היא חרב
חלל הגדול החדרת
להם׃
|
|
20 | למען למוג לב
והרבה המכשלים על
כל־שעריהם נתתי
אבחת־חרב אח עשויה
לברק מעטה לטבח׃
|
|
21 | התאחדי הימני
השימי השמילי אנה
פניך מעדות׃
|
|
22 | וגם־אני אכה כפי
אל־כפי והנחתי
חמתי אני יהוה
דברתי׃
|
|
23 | |
24 | ואתה בן־אדם
שים־לך שנים דרכים
לבוא חרב מלך־בבל
מארץ אחד יצאו
שניהם ויד ברא
בראש דרך־עיר ברא׃
|
|
25 | דרך תשים לבוא חרב
את רבת בני־עמון
ואת־יהודה בירושלם
בצורה׃
|
|
26 | כי־עמד מלך־בבל
אל־אם הדרך בראש
שני הדרכים
לקסם־קסם קלקל
בחצים שאל בתרפים
ראה בכבד׃
|
|
27 | בימינו היה הקסם
ירושלם לשום כרים
לפתח פה ברצח
להרים קול בתרועה
לשום כרים
על־שערים לשפך
סללה לבנות דיק׃
|
|
28 | והיה להם
כקסום־שוא בעיניהם
שבעי שבעות להם
והוא־מזכיר עון
להתפש׃
|
|
29 | לכן כה־אמר אדני
יהוה יען הזכרכם
עונכם בהגלות
פשעיכם להראות
חטאותיכם בכל
עלילותיכם יען
הזכרכם בכף תתפשו׃
|
|
30 | ואתה חלל רשע נשיא
ישראל אשר־בא יומו
בעת עון קץ׃
|
|
31 | כה אמר אדני יהוה
הסיר המצנפת והרים
העטרה זאת לא־זאת
השפלה הגבה והגבה
השפיל׃
|
|
32 | עוה עוה עוה
אשימנה גם־זאת לא
היה עד־בא אשר־לו
המשפט ונתתיו׃
|
|
33 | ואתה בן־אדם הנבא
ואמרת כה אמר אדני
יהוה אל־בני עמון
ואל־ חרפתם ואמרת
חרב חרב פתוחה
לטבח מרוטה להכיל
למען ברק׃
|
|
34 | בחזות לך שוא
בקסם־לך כזב לתת
אותך אל־צוארי
חללי רשעים אשר־בא
יומם בעת עון קץ׃
|
|
35 | השב אל־תערה במקום
אשר־נבראת בארץ
מכרותיך אשפט אתך׃
|
|
36 | ושפכתי עליך זעמי
באש עברתי אפיח
עליך ונתתיך ביד
אנשים בערים חרשי
משחית׃
|
|
37 | לאש תהיה לאכלה
דמך יהיה בתוך
הארץ לא תזכרי כי
אני יהוה דברתי׃
|
|
